שבועות כ״ד ב:י״ב-י״ג

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

« שבועות כ״ד ע״א שבועות כ״ה ע״א »

12 רש"י פתח ↗

והרי הקדש - אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו:

12 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה והרי הקדש. שבא ע"י נדר כו'. ל"ד דאפי' חטאת וכיוצא שבאים חובה א"ל שאלה על הקדשם:

13 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: מדובר פה בבכור, שקדושתו מרחם מעצם היוולדו ראשון, ואינו תלוי בהקדשת אדם.

13 בועז על משנה כריתות פתח ↗

והא דלא נקט תנא נמי מקרבן עולה ויורד של שבועה, כגון שנשבע בכולל שלא יאכל חלב זה ותמרים. והרי ע"י כולל זה חלה שבועה על האיסור. י"ל דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני. מדיכול לשאול על שבועתו. ולא יהיה כאן חיוב חטאת. משא"כ האיסור שבקדשים כיון דע"כ כבר נזרק דמו, ליתא בשאלה. דאם ישאל על ההקדש הרי הביא חולין בעזרה. כך נ"ל כוונת תוס' הכא. ודבריהם תמוהין מאד. שעשו א"ע במח"כ כאילו לא ידעו שכבר הקשה ותירץ כן הש"ס שבועות דכ"ד ב. וכבר נתקשו בזה רבותינו המהרש"א וברכת הזבח והניחו בצ"ע. ותו דהתוס' תרצו דבקדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה. והרי בש"ס התם אמרי' בפירוש דאף בקדשים כשנזרק הדם עדיין איתא בשאלה. ותו דהם כתבו דליכא למימר דמיירי בבכור, והרי התם קאמר בפירוש דמיירי בבכור. אמנם באמת ק"ל אסוגיא דשבועות הנ"ל דאוקמי למתני' בבכור, והרי בסוגיא דידן אמרי' בפירוש אקדשה. ואי"ל משום דמצוה להקדיש הבכור כערכין דכ"ט א ליתא, דא"כ למה קאמר הש"ס איסור מוסיף, הול"ל שההקדש עם חלב איסור * בת אחת. ותו למה צריך לאוקמה בבכור, הרי בל"ז כשנזרק דמו ליתא בשאלה. וברוך ה' שהאיר עיני הכהויים המחכים. להמציץ מחרכים דהרי בל"ז ק' הרי מרא דשמעתתא דהך תרוצא התם בשבועות הוא רבא, והרי איהו לשטתי' לא תירץ מידי, דהרי איהו ס"ל שבועות כ"ז ב דבאומר שבועה שלא אוכל ואכל כולה. ליתא בשאלה, א"כ ק' מה תירץ דלהכי לא נקט שבועה מדישנה בשאלה, עכ"פ לנקט בדקאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. ואכל כולה, דאז ליתא בשאלה לשטתיה. ואת"ל דהא דתירץ הכי, היינו לאי בעית אימא קמא דנקט בסוגיא דשבועה שלא אוכל הנ"ל, דקאמר לרבא דבאמר שלא אוכל אף שנתחייב מכזית קמא, עכ"פ מגו דמהני שאלה לכזית בתרא מהני נמי לכזית קמא. א"כ ה"נ כיון שאמר שלא אוכל תמרים וחלב, כיון דמהני שאלה לתמרים וחלב שעדיין לא אכל מהני נמי לתמרים וחלב שכבר אכל. ליתא, דאכתי הוה מצי למנקט שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב אלו דבכה"ג באכלן כולן ליתא בשאלה. ואת"ל כיון דבכה"ג אין החיוב בא משום אכילת החלב לבד, רק מדאכל גם התמרים, א"כ לא דמיא לאינך דנקט תנא, ומשו"ה לא נקט ליה נמי תנא. ליתא דהרי נקט נמי כותבת של יו"כ, דג"כ החיוב בא ע"י שאכל קצת יותר מכזית, ולא דמי לאינך אכילות דנקט. אע"כ צ"ל דמה דקאמר דישנה בשאלה, אינו ר"ל דבאמת ישנה בשאלה, רק הכוונה דשם שבועה איתא בשאלה. ואהא מקשי שפיר והרי הקדש, ר"ל אף דהך הקדש שנזרק דמו ליתא בשאלה, עכ"פ שם הקדש איתא בשאלה. ואצטריך לתרץ דמיירי בבכור, דשם הקדש שלו ליתא בשאלה אפילו קודם שנזרק דמו. מיהו כל זה לרבא לשטתי' שבועות דכ"ז ב הנ"ל. אבל סתמא דש"ס כריתות הנ"ל ס"ל כפי מאי דקיי"ל רמב"ם ספ"ו משבועות כאמימר בשבועות שם דאפי' אכלה כולה איתא בשאלה כל עוד שלא הביא קרבן שבועה, א"כ לאצרכינן לאוקמא בבכור, דמצינן שפיר למימר דלהכי לא נקט שבועה, משום דבאמת יכול לשאל עליה. אבל הקדש שפיר נקט לה, דהרי משנזרק דמו ליתא בשאלה. א"כ רחוקים ב' השיטות דשבועות וכריתות כרחוק מזרח ממערב, דשיטה דשבועות אליבא דרבא לשטתי', והכא בכריתות נקטינן אליבא דהלכתא כאמימר, ואהך שיטה דהכא כתבו דברי קושיתם דגם לאמימר קשיא קו' דש"ס בשבועות אליבא דרבא, ואצטריך לתרץ כדתרצינן דמידי דאיתא בשאלה ממש לא קתני. והיינו דכתבו עוד אבל אי"ל דמיירי בבכור עכ"ל, דלכאורה תמוה מה מרווחינן דנוקי בבכור, הרי על כרחך מיירי שכבר נזרק דמו, וא"כ למה נדחק לאוקמא בבכור הרי אפי' לא הוה בכור ליתא בשאלה. אע"כ דכוונתם דאי"ל דקיי"ל באמת כרבא דבאכלו כולו ליתא בשאלה, וא"כ לא תסגי לן בתרוצא שאחר שנזרק דמו ליתא בשאלה, דעכ"פ שם הקדש ישנו בשאלה, כמו שנצטרך לתרץ אליבא דרבא, דמה"ט לא נקט שבועה, וא"כ נצטרך לאוקמא הקדש דנקט במתני' בבכור. דשם הקדש שלו ליתא בשאלה. על זה תרצו דעל כרחך סוגיא דכריתות לא ס"ל כרבא, דהרי קאמר אקדשיה, והרי בכור קדוש מרחם. ונתיישבו בס"ד כל הקושיות הנ"ל. אולם מהא מוכח דלא כר"ן נדרים דע"ח א בד"ה לומר. שכ' שקדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה, אשר לכאורה היה מוכח כדבריו מסוגיא דשבועות הנ"ל דאצטריך לאוקמא בבכור, ש"מ דאל"כ כל קדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה. אבל לפי דברינו הנ"ל רק אליבא דרבא לשטתי' אצטרכינן לאוקמה בשבועות בבכור. אבל סוגיא דכריתות שהיא אליבא דהלכתא, ואפ"ה נקט מלת אקדשי', ש"מ דבכל קדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה, וכמ"ש תוס' הנ"ל. ובל"ז ק' להר"ן דדוחק לאוקמי לפי דבריו דחיוב כרת בשחוטי חוץ וה' חטאות המתות נוקמא כולן בשאין הבעלים כאן למתשיל עלה אי בשאין רוצין להתיר. וגם לתוס' דעכ"פ קודם זריקת דמן מצי למתשל עלה נהי דלא ק' משחוטי חוץ, מדכבר נשחט וכ"כ מוולד חטאת תמורת חטאת דאפשר לדחוקי דמיירי דכבר נזרק דם חטאת וכ"כ מתו בעליה הרי אינן כאן למתשיל עלה, אבל בכפרו בעליה ועברה שנתה למה ימותו נתשל עלה. ונ"ל כיון דלא מתשל רק משום דבר חדש שנתהווה, הרי אין מתירין בנולד. ומ"ש הר"ן דבשחוטי חוץ אינו לוקה רק בלא אתשיל עלה. היינו בלא אתשל עלה מחמת טעם אחר שאינו נולד. ודו"ק: אמנם יש לתמוה על הרמב"ם פ"ד משגגות ה"ג שכתב שכל איסור מוסיף צריך שיהיה מוסיף ממש איסור על אדם שהוא בעולם ולא אמרי' אילו היו האנשים בעולם שתיאסר עליהן היה איסור מוסיף, הא לא אמרינן. והביא הכ"מ ראייתו ממכילתן די"ד ב דאמרי' כגון דאית ליה ברא לסבא, עכ"ל. וכ"כ תוס' קידושין דע"ז ב וכפי הנראה ה"ה באיסור כולל, צריך שיהיו בעולם החתיכות שנכללו באיסור הב', דמ"ש כולל או מוסיף, כמו דבמוסיף צריך שיהיו בנ"א בעולם שנאסרה עליהן חתיכה זו, כ"כ בכולל צריך שיהיו חתיכות בעולם שיאסרו על אדם זה. אלא דהרמב"ם נקט הך דינא במוסיף, מדאיירי בהלכה הקודמת רק במוסיף, להכי קאמר דין זה ג"כ במוסיף. מיהו ה"ה בכולל. א"כ ק' היכי קאמר הכא דכשנטמא הו"ל כולל מדנאסר בכל בשר קודש טהור וק' מאן יימר שיש בעזרה בשר קודש טהור אחר שנזרק דמו עי זבחים דל"ד א מי לא איירי ביו"כ שחרית קודם שנזרק דם התמיד. שאין מצוי שם בשר קודש טהור שיאסר עליו. ואת"ל מצוי שם בשר קודש טהור משל אתמול. עכ"פ ק"ל מדאמרי' קידושין דע"ז ב דחללה שנעשת זונה, הו"ל לכהן איסור מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל כשזנתה אשתו תחתיו, וכן כתב הרמב"ם בפי"ז מביאה ה"י. וק' אמאי הרי עכ"פ באופן זה שנתהווה המעשה, שבעל הכהן את הזונה, אינו איסור מוסיף. אע"כ דלא בעינן שיהיה מוסיף ממש. והא דאמרינן בכריתות דאית ליה ברא לסבא היינו שאפשר שיהיה כך. אע"ג דהשתא אין לו ברא. וא"כ מה התם בקידושין בחללה שנעשת זונה, שא"א בשום גוונא שיהיה מוסיף אפ"ה עכ"פ מדיש מוסיף בשם זנות בגוונא אחריתא, מחשב מוסיף, מכ"ש באפשר מוסיף באותו זנות עצמו. רק דהשתא אינו מוסיף, מכ"ש דהול"ל דמחשב מוסיף. ודוחק לומר דבקדושין איירי שהיתה חללה שנשאת וזנתה תחת בעלה באמת. דא"כ לא הו"ל לש"ס לומר הואיל ושם זנות וכו', רק הול"ל. זנתה הואיל ונאסרת על בעלה, וכן כתב רש"י התם בפירוש, דלאו בזנתה תחת בעלה איירי. ונ"ל דעק"ל בהא דאמרי' ביבמות דל"ב ב דהיכא דנשא מת ואח"כ נשא חי, דחל איסור אחות אשה על איסור אשת אחיו, מדנאסרו עליו באיסור הב' שאר אחוותא. ול"ל אחוותא, הרי לכה"פ בעילת אחות אשה זנות הוא ונימא הואיל ושם זונה פסל בישראל, אע"כ דמשום הא לא מחשב מוסיף, דהרי שם זנות גם בהאיסור הראשון היה. א"כ י"ל דוקא כשאי"ל בהאיסור הב' הואיל ושם זנות וכו', אז צריך שיתרבו ממש אותן הבנ"א שנאסרים בהאיסור הב', וכרמב"ם. משא"כ כשאפשר לומר הואיל ושם זנות וכו' בהאיסור הב', כי הך דקידושין, דתחלה בשהיתה חללה לא היה שם זנות על אסורה, דאין זונה רק בלאו השוה בכל כרמב"ם פי"ט מא"ב, אז א"צ שיתרבו ממש הבנ"א הנאסרים באיסור הב', משום דהשם עצמו ריבה האיסור הב'. אמנם נ"ל דדבר זה אם צריך שיהיה מוסיף ממש, תלי' בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בפ"ד משבועות ה"י, יע"ש ודו"ק:

1 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!

2 בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם.

12 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומקשים: והרי הקדש, שאיסורו בא מעצמו על ידי הקדשתו, הריהו נכלל באותה רשימה!

12 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

ר"ג סבר אין פותחין בחרטה וחכם הוא דעקר נדרא וה"ל כדינא ר"ג סבר לה כר"י דאמר פותחין בחרטה ולא הואי כדינא כו'. וכ"כ בה"ג וז"ל ר"ג סבר אין פותחין בחרטה חכם הוא דעקר לנדרא וה"ל כדינא ובעי עיוני ר"נ ס"ל כר"י דאמר פותחין בחרטה ולא הוי לי' כדינא ואפי' מעומד ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא עכ"ל ובגמרא אי' בזה"ל ר"ג סבר אין פותחין בחרטה מיעקר נדרא בעינן ובעי עיוני אהכי ישב ור"נ סבר פותחין בחרטה ואפי' מעומד ופירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דלמ"ד אין פותחין וצריך למצא פתח ובעי עיונא מש"ה צריך לישב אבל למ"ד פותחין בחרטה לחודא וא"צ למצא פתח ולא בעי עיונא אין צריך לישב ומתוך זה כתבו דאפי' לדידן דקיי"ל פותחין בחרטה אי הוי נדר דאינו ניתר בחרטה כגון דלא הוי חרטה דמעיקרא וצריך למצא פתח. צריך לישב אפי' לדידן כיון דבעי עיונא למצא פתח. ודבריהם ז"ל צ"ע וכמו שתמה עליהם בס' משכנות יעקב חיו"ד סימן נ"ג וע"ש שהכריח כדעת הרשב"א ז"ל דלדידן דקי"ל פותחין בחרטה א"צ לישב אפי' היכא דבעי למצא פתח. אבל כבר כתב הר"ן ז"ל דלא ירד לסוף דעת הרשב"א ז"ל בזה. גם לישנא דגמרא מיעקר נדרא בעינן הוא מיותר לפירושם ז"ל ונלפענ"ד דהשאילתות ובה"ג ז"ל דעת אחרת עמם בפירושא דהך מילתא והם ס"ל נמי כדעת הרשב"א ז"ל ולא מטעמיה כמו שיבואר לפנינו בס"ד. ומתחלה נבאר מאי דאיתא בנדרים ד' כ"ב משתבח לי' רבא לר"נ ברב סחורה דאדם גדול הוא כו' נפק ר"ס ופתח פיתחא לנפשי' כו' והשתא דאיקפד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרי ושרא לנפשי'. ופירשו הראשונים ז"ל דלאו דוקא שרא לנפשי'. דהא קי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אלא שמצא פתח שהי' יכול להיות ניתר בו. והרשב"א ז"ל כתב בחי' שם וז"ל ובפי' ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וז"ל והילכתא אפי' ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למשרי נדר נפשי' אגב ההוא מילתא הואיל ולא הי' נדר מעולם וכדאמרי' לקמן ע"כ נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשי' ושרא לנפשי' וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכ"כ הרב המאירי ז"ל בחי' לנדרים שם וז"ל וכבר ביארנו שזה שאמר ושרא לנפשי' לאו דוקא שאף ת"ח א"א להתיר לעצמו כ' ויש מפרשים שת"ח מתיר לעצמו במקום פתח ולא אמרו הוא אינו מיחל אף בת"ח אלא דוקא בחרטה לבד ומעשה הנזכר למטה בר' ישמעאל ב"ר יוסי הסמוך לזה מוכיח כדעת ראשון כמו שנבאר אלא שנבאר תחלה מה שהזכירו בר' שמעון ברבי דהוה לי' נדרא למישרי כו' ואמר לי' חד מינייהו אדעתא דמצערת רבנן מי נדרת ואמר לי' לא ושריוהו רבנן. ולמדנו שצער רבנן לדברים אלו הוי נולד המצוי ואח"כ הזכירו בר' ישמעאל בר' יוסי דה"ל נדרא למישרא אתא לקמי' רבנן כו' ואמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרא ושריוה רבנן ואעפ"י שהוא עצמו מצא הפתח לא התיר לעצמו עכ"ל הרב המאירי ז"ל. ומבואר מדבריו ז"ל שבעובדא דרב סחורא גריס ושרא לנפשי' ובהך תרי עובדא דר"ש ברבי ובר' ישמעאל בר' יוסי גריס ושריוה רבנן וכ"ה הגירסא בהלכות גדולות וכ"ה הגי' בה' נדרי' להרמב"ן ז"ל פ' ר"א וכ"ה ברא"ש שם דלא כגירסא דילן ומתוך זה הקשה על שיטת הי"מ דבפתח מצי למישרי לנפשי'. מעובדא דר' ישמעאל בר"י דהי' פתח ואפ"ה קאמר ושריוה רבנן ולא התיר לעצמו. ונראה לפענ"ד ליישב דבריהם ז"ל דהנה מה שחלקו הי"מ בין פתח לחרטה דהא דכתיב לא יחל דברו זהו דוקא בחרטה ולא בפתח זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה שפיר מצי למימר דקרא מיירי בחרטה ולא בפתח. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה. א"כ בחרטה אפי' אחר נמי לא מצי למשרי. וא"כ הא דכתיב לא יחל דברו דאינו מיפר נדרי עצמו. הא אחר יכול להתירו ע"כ מיירי בפתח ש"מ דאפי' בפתח אינו מיפר נדרי עצמו. וא"כ למ"ד אין פותחין בחרטה אף הי"מ מודים דאינו מיפר נדרי עצמו אף בפתח. ומעתה מיושב קושית הרב המאירי ז"ל על הי"מ מעובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי. דהא לעיל ד' כ"א אמר ר' ישמעאל בר"י משום אביו אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת. ופי' שם הרא"ש ז"ל דקסבר אין פותחין בחרטה מדהוצרך למצוא לו פתח זה והיינו משום דמפרש דמ"ש אילו הי' עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה מיירי שאחר הנדר באו עשרה ב"א ופייסוהו ואמר אילו ידעתי שיבואו עשרה ב"א ויפייסוני לא הייתי נודר וז"ש הרא"ש שם כלומר שמפייסין אותך עתה והוי האי פתח כשאר פתחי דנדרים וכ"כ הב"י והב"ח ביו"ד סי' רכ"ח. וכ"כ הריטב"א ז"ל להדיא בחי' לה' נדרים שם ודלא כפי' הר"ן ז"ל. ויבואר זה להלן בפ' קרח בס"ד ומעתה א"ש הא דקאמר גבי ר' ישמעאל בר"י ושריוהו רבנן דלר' ישמעאל בר"י דסבר אין פותחין בחרטה ע"כ סבר דאף בפתח אינו מיפר לעצמו. ומש"ה קאמר ושריוה רבנן ובזה מדוקדק הלשון דגבי עובדא דר"ס קאמר ושרי' לנפשי' וגבי עובדא דר' ישמעאל בר"י קאמר ושריוהו רבנן. והיינו משום דר"ס דסבר פותחין בחרטה כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ לדידי' בפתח מצי למישרי לנפשי' מש"ה קאמר ושרא לנפשי' ור' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה ולדידי' אף בפתח לא מצי למשרי' לנפשי' מש"ה קאמר ושריוהו רבנן. והרב המאירי ז"ל שהקשה על הי"מ מעובדא דר' ישמעאל בר"י נלפענ"ד שגם הוא ירד לזה. אלא דאזל לטעמי' דגריס לעיל גבי אומרים לו לאדם אילו היו עשרה ב"א שיפייסוך קסבר פותחין בחרטה. וז"ל הרב המאירי ז"ל שם הוזכר עוד מעשה באחד שבא לפני רבה וא"ל אילו הי' עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה מי נדרת א"ל לאו והתירו אלמא קסבר פותחין בחרטה כלומר מאחר שאילו יפייסוך בשעת הנדר לא היית נודר נמצא שלא נדרת אלא מתוך הכעס ועתה נח רוגזך ואתה מתחרט ויש גורסין אלמא קסבר אין כותחין בחרטה ופי' בתוספת וכיון שאילו פייסוהו בשעת הנדר לא היה נודר נמצא הנדר גרוע ויכול החכם להתירו בכך וזה יותר מחרטה שאילו בנדר אילו פייסוהו בשעתו לא הי' נודר ובחרטה אף כשהיו מפייסים אותו לא הי' נמנע מלידור. ומתוך כך הוא אומר קסבר אין פותחין בחרטה וראשון עיקר וא"כ מה שאמרו ר' יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עלך ור' ישמעאל אמר אומרים לו לאדם אילו הי' עשרה ב"א שניהם לדבר א' נתכוונו ולפתוח בחרטה עכ"ל. וכן מובא גי' זו בפי' הר"ן ז"ל ע"ש. ומעתה שפיר הקשה הרב המאירי ז"ל על הי"מ מעובדא דר' ישמעאל בר"י דהא ר' ישמעאל בר"י סבר פותחין בחרטה ואפ"ה קאמר ושריוהו רבנן ש"מ דאפי' למ"ד פותחין בחרטה נמי אין ת"ח מיפר לעצמו אף בפתח מיהו לפי גירסתנו ושריא לנפשי' א"ש בפשיטות קושית המאירי. ולפ"ז נמצא דגירסתנו ושריא לנפשי' והך גירסא ושריוה רבנן תליא באידך גירסאות אי גרסינן בהך דר"י בר"י פותחין בחרטה אז אין פותחין ובזה מובן דברי הרב המאירי ז"ל שהקשה על הי"מ מעובדא דר"י בר"י ולא הקשה עליהם מעובדא הקודמת מעובדא דר"ש ברבי דהי' שם נמי פתח ואפ"ה קאמר ושריוה רבנן ולא התיר לעצמו ואפשר דמעובדא דר"ש ברבי אינה קושי' כ"כ דהא התם רבנן מצאו הפתח מש"ה שפיר קאמר ושריוה רבנן כלומר דהם מצאו הפתח אבל מעובדא דר' ישמעאל בר"י דהוא עצמו מצא הפתח מש"ה שפיר הקשה מהא דקאמר ושריוהו רבנן אבל לפמ"ש א"ש דמעובדא דר"ש ברבי לק"מ דהא י"ל דסבר אין פותחין בחרטה ומש"ה שריוהו רבנן אבל מעובדא דר' ישמעאל בר"י דס' בהדיא פותחין בחרטה שפיר הקשה. ובזה מובן דברי התוס' ב"ב ד' ע"ד ד"ה ועכשיו שכתבו וז"ל והא דאמר בפרק ד' נדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשי' לא שרא לנפשי' ממש כו' עכ"ל והיינו משום דגרסי כגירסא דילן ולא כגי' בה"ג והמאירי ולכאורה תמוה מה שהקשו מההוא קצרא דהיינו מעובדא דר' ישמעאל בר"י ולא הקשו מעובדא הקודמת דר"ס דקאמר שם נמי ושרא לנפשי'. וכבר תמה כן עליהם השעה"מ פ"א מה' שבועות. אבל עפ"י מ"ש א"ש דהתוס' אזלי לטעמי הו דס"ל בעירובין ד' ס"ד דר' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה וכמש"כ הרא"ש ומש"ה בעובדא דר"ס לא הקשו מידי דכיון דר"ס סבר פותחין בחרטה ולדידי' בפתח באמת מצי למישרי לנפשי' א"ש מש"ה לא הקשו רק מעובדא דר' ישמעאל בר"י דכיון דר"י בר"י סבר אין פותחין בחרטה ולדידיה אף בפתח לא מצי למישרא לנפשי' ומש"ה שפיר הקשו היאך שרא לנפשי'. והנה לכאורה יש להקשות לפי שיטה זו מהא דאיתא בנדרים ד' ס"ד ורבא אמר א"כ אין נדרים נשאלין לחכם. ופרש"י והרא"ש ז"ל דשמא לא ילך אצל חכם דיפתח האי פתח לנפשי' ורחמנא אמר לא יחל דברו היא אינו מיחל ע"ש. ואי נימא דבפתח מתיר לעצמו מאי איכפת לן אי לא ילך אצל חכם. אבל באמת התוס' פירשו שם טעם אחר דלאו משום לא יחל דברו הוא. אלא משום דלא יזלזל בנדרים ע"ש. והיינו כמ"ש דהתוס' סברי דבפתח מצי למשרי לנפשי'. ומש"ה לא פירשו משום לא יחל דברו ר"ל משום זלזול נדרים והרא"ש ז"ל שכתב הטעם משום לא יחל דברו הוא אינו מיחל אזיל לטעמי' דסבר לעיל בעובדא דר"ס דאפילו בפתח אינו מיפר לעצמו ע"ש. וס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ג סי' שכ"ט דמה"ת צריך חכם אף בפתח ואף בת"ח וגם בחידושיו השיג על הי"מ וכן הרב המאירי ז"ל נחלק עליהם וכן משמע מדברי כל הפוסקים. ומזה מוכרח דרש"י ז"ל סבר נמי כשיטת הרא"ש ז"ל דבפתח נמי אינו מיפר לעצמו. דהא הוא נמי פירש הטעם משום לא יחל דברו הוא אינו מיחל. ויש להעיר בזה עוד מדברי הטור בסי' רכ"ח ואכ"מ ותימא על השעה"מ שם שהוכיח מדברי רש"י ד' ס"ה דסובר דבפתח מצי שרי לנפשי'. ולא זכר מדברי רש"י אלו דמשמע להדיא דסבר דאף בפתח אינו מיפר לעצמו וע' פי' המשנה להרמב"ם פ"ט דנדרים ופ"ה דנזיר ודו"ק ומעתה נבא לענין שהתחלנו. הנה מה שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דה"ט דבעינן מיושב למ"ד אין פותחין בחרטה משום דבעינן עיוני למצא פתח. וקשה אם כן בכל דיני איסור והיתר דבעינן עיוני יהא צריך לישב. והנה השאילתות כאן ביאר לנו טעם הדבר דבעי מיושב משום כיון דבעי חכם ה"ל כדינא וצריך לישב. וא"כ לפמ"ש דלמאן דאמר פותחין בחרטה סבירא לי' דבפתח אין צריך חכם אלא מיפר לעצמו. ומעתה למ"ד פותחין בחרטה א"צ לישב לא בחרטה ולא בפתח. בחרטה לא משום דלא בעי עיונא. ובפתח נמי לא דהא א"צ חכם. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה אלא בפתח דוקא א"כ בפתח נמי צריך התרת חכם כמ"ש. וא"כ בפתח איתא לב' דברים חדא שצריך עיוני ועוד דבעי חכם ודמיא ממש לדינא ומש"ה צריך לישב. וז"ש ר"ג סבר אין פותחין בחרטה אלא בפתח. וא"כ בפתח איתא לב' דברים. חדא דמיעקר נדרא בעינן. ר"ל דהחכם צריך לעקור הנדר. ועוד דבעי עיוני וה"ל ממש כדינא. משא"כ למ"ד פותחין בחרטה א"צ לישב לא בחרטה משום דלא בעי עיונא ולא בפתח משום דלא בעי לעקור הנדר דממילא לא הוי נדר אפי' בלא חכם. ולא הוי כדינא ואף דמדברי הרשב"א והרב המאירי ז"ל משמע דדוקא ת"ח מצי למשרי לנפשי' היינו דמי שאינו ת"ח צריך שאלה מדרבנן אף בפתח. אבל מה"ת ודאי א"צ שאלה בפתח דהא מעיקרא לא הוי נדר. ואפ"ה א"צ להיות מיושב אפי' בע"ה דהא חזינן דלאו כדינא דמי אף בפתח דהא חכם א"צ חכם אחר. ש"מ לאו כדינא דמי. משא"כ בד' נדרים שהתירו חכמים אפי' ע"ה א"צ לשאול לחכם כדאי' ד' כ"א. ובהכי לא תקשה עלי' מתוס' נדרים ד' כ"ו ד"ה פותחין וזהו שכתבו השאילתות ובה"ג ר"ג סבר אין פותחין בחרטה חכם הוא דעוקר לנדרא וה"ל כדינא כו' והוא ממש כמו שפירשתי. ומדבריהם נראה שמפרשים דמדרבנן בעי חכם אף בפתח אלא דכיון דלא הוי רק מדרבנן לא הוי כדינא וז"ש ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא. והשאילתות לא הזכיר עיונא משום דלא נסתפק רק בפתח. ודו"ק ובזה מיושב מה שהקשו רבותינו האחרונים ז"ל על דברי התו' כריתות ד' י"ג ד"ה ארבע שכתבו ומוקדשים דקתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשי' כו' עכ"ל והקשו ע"ז מגמרא ערוכה בשבועות ד' כ"ד והרי הקדש ומשני בבכור ולפמש"כ א"ש עה"נ בס"ד דהנה מ"ש התוס' דלאחר שנזרק דמן ליתא בשאלה זהו דוקא בחרטה אבל בפתח מודו דישנו בשאלה כיון דבפתח לא הי' נדר מעולם אפי' בלא חכם. כמ"ש לעיל לשון הרשב"א ז"ל ובזה מיושב מה שהעירו האחרונים מדברי התו' סוטה ד' ו' ד"ה כי ע"ש ולפמ"ש א"ש דהתם דמיירי בפתח אף התוס' מודים דישנו בשאלה אף לאחר שנזרק דמן מיהו זהו דוקא לפי מאי דקיימא לן פותחין בחרטה. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה. אם כן אף בפתח צריך התרת חכם ואם כן אף בפתח ליתא בשאלה לאחר זריקת הדם. והנה איתא במשנה נדרים ד' כ' נדר בחרם כו' עונשים עליהם ומחמירים עליהם דברי ר"מ ומפרשינן בגמרא מחמירין עליהם דלא פתחינן בחרטה והנה יש מראשונים ז"ל שפירשו דאף ע"ג דבעלמא פותחין בחרטה מ"מ הכא אין פותחין דקנסו אותו מטעם דאמר בלשון שחוק והיתול. אבל יש לפרש דה"ט דר"מ דמחמיר דלא פתחינן בחרטה היינו דקסבר כן בכל הנדרים אין פותחין בחרטה. וקמשמע לן דלא תימא כיון דהאי נדר קיל פתחינן לי' בחרטה. קמשמע לן דאפי' הכא נמי אין פותחין בחרטה. וכמו דאמר עונשים אותם. דזהו ג"כ בשאר נדרים. אלא דקמ"ל דהכא שוה לשאר נדרים. וכ"כ הגאון בס' חות יאיר סי' ט"ו דר"מ סבר אין פותחין בחרטה ע"ש. ובאמת לפמ"ש בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"ד סי' ק"ט הטעם דלא סמכינן כאן על פירושו הוי מטעם שכבר הסכים לבו לפרש במקצת שהרי הוא מתכוין להוציא אותו הלשון בפי' כדי שיבינו ממנו השומעים שהיא נודר בחרם ממש ובקרבן גבוה ובאשתו זו. וכיון שכן יש כאן גמר הלב בהוצאות הלשון הזה ובהבנת השומעים ולפי כך אמרינן כאן דברים שבלב אינן דברים עכ"ל ולפי טעם זה ודאי למה לנו להחמיר בו יותר משאר נדרים וע' בשו"ת הרשב"א שהובא בב"י סי' ר"ח וכן לפמ"ש התוס' והרא"ש הטעם דלא מהמנינן לי' נראה דאין לנו להחמיר עליו יותר משאר נדרים ומעתה בשבועות שפיר פרכינן והרי הקדש דאין לומר לאחר שנזרק הדם ליתא בשאלה. דהא בפתח איתא בשאלה אף לאחר שנזרק הדם והתם אזיל הסוגי' אליבא דרבא דסבר בנדרים ד' כ"ב וכן בנזיר ד' ל"ב ע"ב כמש"ש בתוס' ע"ש פותחין בחרטה וא"כ שפיר פרכינן לדידי' מת"ק אבל בכריתות שם בהא דקאמר אקדשי' אזיל שם הסוגי' אליבא דר"מ ור"מ הא סבר אין פותחין בחרטה א"כ אפי' בפתח נמי ליתא בשאלה לאחר זריקת הדם. וא"כ שפיר כתבו התוס' לדידי' דליתא בשאלה לאחר זריקת הדם: והנה ראיתי בחי' הרשב"א ז"ל נדרים ד' כ"א מביא שם תשו' רב האי גאון ז"ל וז"ל ולענין נדרים לא נחלק אדם שפותחין בחרטה שהרי משניות שלימות שנינו שפותחין בחרטה אלא לענין שבועה נחלקו רב הונא וכל החכמים אלו סוברים כדרך שפותחין בחרטה בנדרים כך פותחין בחרטה בשבועות וכו' ע"ש. ולא משמע הכי מדברי כל הראשונים ז"ל אלא דגם לענין נדרים פליגי וע' תוס' מנחות ד' ק"ג ד"ה הא. גם מ"ש דמשניות שלימות שנינו דפותחין בחרטה הוא תמוה. דלא מצינו במשנה דפותחין בחרטה בנדר דאורייתא אלא בפתח. ולכאורה הי' נראה לומר דרב האי ז"ל מפרש כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דמ"ש פותחין בחרטה היינו דהחכם פותח מעיקרא הפתח ומ"ד אין פותחין בחרטה ס"ל דהחכם אינו פותח רק דהנודר עצמו צריך לומר מעיקרא אדעתא דהכי לא נדרתי כמבואר זה בב"י יו"ד סי' רכ"ח ובלח"מ פ"ו מה' שבועות ומעתה שפיר כתב רב האי ז"ל דמשניות שלימות שנינו דפותחין בחרטה והיינו דדייק לישנא דמשניות דתנן פותחין דמשמע דהחכם עצמו פותח וכן הקשה הב"י שם להך שיטה ע"ש. מה שתירץ וכן משמע מדברי רב האי ז"ל המובא בחי' הרשב"א ז"ל נדרים ד' כ' שכתב וז"ל וכ"מ שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן אבל פתח איהו לנפשי' שרי עכ"ל הרי משמע לכאורה בהדי' דרה"ג ז"ל מפרש הכי. אבל אי אפשר לומר כן דהא מאן דמפרש כן ע"כ גורס ר"נ ס' אין פותחין בחרטה כמ"ש הלח"מ שם ורב האי גאון ז"ל גורס בדר"נ פותחין בחרטה כמבואר בחי' הרשב"א ז"ל נדרים ד' כ"ב משמי' ז"ל. אלא ע"כ דרב האי ז"ל מפרש נמי הך מחלוקת דפותחין בחרטה כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא דסובר דאפי' למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ אי פתח לנפשי' שרי וגם בזה לא משמע הכי מדברי כל הראשונים ז"ל. וע' תוס' מנחות הנ"ל וכן מבואר להדיא ממה שפירשו מקצת מראשונים ז"ל דה"ט דלא התיר ר"נ לרב סחורה מחרטה משום דר"ס לא רצה להיות ניתר בחרטה דס"ל לר"ס אין פותחין בחרטה מוכח דס"ל דאפי' פתח הנודר בחרטה אין מתירים לו דאל"ה ה"ל לר"ס לפתוח בחרטה. אלא ע"כ דס"ל דאפ"ה אין פותחין בחרטה. ונראה דס"ל דמדאורייתא אין פותחין בחרטה וכ"כ בס' קרבן העדה רפ"ג דנדרים דמחלקותן תלי' בקרא אלא דמש"ש דמאן דיליף היתר נדרים מלא יחל ס"ל אין פותחין בחרטה אינו נראה לי דהא רבא יליף היתר נדרים בחגיגה ד' ו' מלא יחל ואפ"ה פסק כמ"ד פותחין בחרטה וע' בס' הישר לר"ת ז"ל בעירובין ובנדרים ואכ"מ וכן מבואר להדיא ממה שהקשה הרב המאירי ז"ל בנדרים ד' כ"א דסבר שם ר' יוחנן אין פותחין בחרטה ובפ' המגרש קאמר ר' יוחנן אין חכם מתיר אלא בחרטה ע"ש ובפ' המגרש מיירי שם בדינא דאורייתא ש"מ דס"ל להרב המאירי ז"ל דמה"ת אין פותחין בחרטה. וע' ס' הישר לר"ת בעירובין סי' רמ"ו משמע שם ג"כ הכי ומעתה הדרא קושיתי לדוכתא דלא מצינו במשניות דפותחין בחרטה ר"ל בפתח לכן נלפענ"ד דרב האי גאון ז"ל לא ירד הכא במחלוקת דפותחין בחרטה אלא ר"ל דלענין נדרים לא נחלק אדם דמתירין נדרים שהרי משניות שלימות שנינו דמתירין נדרים אלא דפליגי לענין שבועות אי מתירין שבועות. ור"ל דרב אשי דאמר אין נזקקין לאלהי ישראל מודה דנדרים מתירין רק בשבועות סבר דאין מתירין. וע' ר"ן ד' כ"ב ד"ה אמר רב אסי ובחי' הרשב"א ז"ל שם ד"ה אמר רבא. והא דכתב דר"ה וכל החכמים אלו סוברים כדרך שפותחין בחרטה בנדרים כך פותחין בחרטה בשבועות אע"ג דלכאורה אינו מוכח דדלמא כל אותם המעשים היו בנדרים נלפענ"ד דרב האי ז"ל גורס כגי' השאילתות לקמן פ' מטות וכ"ה בה"ג ההוא דאתא לקמי' דרבה בר"ה א"ל אי הוי אינש ההוא שעתא דמייתיב דעתך מי הוית משתבע א"ל לא ושרא לי' שבועתא א"כ מבואר דכל אותם המעשים מיירי בשבועות וא"ש.: והנה כבר כתבתי לעיל מחלוקת הרא"ש והר"ן ז"ל דהרא"ש סבר דמ"ד אומרים לו לאדם אילו היו עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה קסבר אין פותחין בחרטה. והר"ן סובר דקסבר פותחין בחרטה. ונלפענ"ד דאזלי לטעמי' דהנה איתא בנדרים ד' ע"ו רבה בר"ה יתיב וקאים ופי' הר"ן ז"ל דקאי על התרת נדרים שבעת שהתיר נדרים לא הי' מדקדק בדבר אלא עומד ויושב כמו שהי' מזדמן לו. ומדהתיר נדרים מעומד ע"כ ס"ל פותחין בחרטה וכדאמרינן בסוגי' דכאן. א"כ מוכח דרבה בר"ה סבר פותחין בחרטה. והנה לעיל ד' כ"א סבר רבה בר"ה אומרים לו לאדם אילו היו עשרה ב"א שיפייסוך ומש"ה הוצרך הר"ן ז"ל לפרש דמ"ד אומרים לו לאדם אילו הי' עשרה כו' סבר פותחין בחרטה. והרא"ש ז"ל דמפרש דמ"ד אילו הי' עשרה כו' סבר אין פותחין בחרטה. היינו משום דאזיל לטעמי' דמפרש הא דאמרינן רבה בר"ה יתיב וקאים לא מיירי בהתרת חכם רק בהפרת הבעל ע"ש וא"ש. וזה ברור והנה מדברי השאילתות ובה"ג משמע דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דר' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה מדכתבו ר"נ סבר כר"י דאמר פותחין בחרטה משמע דרק ר' יהודה סבר פותחין בחרטה ולא ר' ישמעאל בר"י וכן לפי מה שביארתי לעיל שיטתם ז"ל מוכח דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל ומעתה יש להקשות דהא גירסת השאילתות סי' קל"ו ובה"ג בנדרים ד' ע"ו אין הלכה כאותו הזוג ומעתה ע"כ מפרשי הא דרבה בר"ה יתיב וקאים כפי' הר"ן ז"ל דקאי על התרת חכם כמ"ש הרא"ש ז"ל שם דמאן דגריס אין הלכה כאותו הזוג מפרש הכי. וא"כ תקשי מדרבה בר"ה על רבה בר"ה וכמו שהקשתי הן אמת דהתוס' עירובין ד' ס"ד גרסי לעיל ד' כ"א רבה ב"ב חנא. אבל אין זה גירסת השאילתות בסי' קל"ו ובה"ג וגם בתוס' נראה שהוא ט"ס כי יש ראיות דרבב"ח סבר פותחין בחרטה ואכ"מ מיהו בס' הישר לר"ת ז"ל גריס נמי רבב"ח וצ"ל דהשאילתות ובה"ג חולקים על הרא"ש ז"ל דס"ל דאע"ג דגרסינן ואין הלכה כאותו הזוג מ"מ מפרשינן הך דחייא בר רב והך דרבה בר"ה דקאי על הפרת בעל כפי' הרא"ש ז"ל וס"ל דחייא בר רב ורבה בר"ה חולקים על ריב"ל ור' חייא ורב. ואפ"ה פסקו כריב"ל ור' חייא ורב משום דהיו רבותיו של חייא בר רב ורבה בר"ה כו' אחר שכתבתי כ"ז מצאתי למהרי"ט ז"ל ח"ב סי' כ"ו ובח"א סי' י"ט הביא בשם אביו המבי"ט ז"ל ג"כ לחלק בין פתח לחרטה שבפתח א"צ חכם רק מדרבנן ע"ש שהאריך בזה והוכיח שם דזהו דעת הרמב"ם ז"ל שהובא בר"ן ד' כ"ז וע' בהלכות נדרים להרמב"ן ז"ל שם ובחי' הרשב"א והריטב"א ז"ל שם ודוק. מיהו מה שנראה מדברי מהרי"ט ז"ל שם דאין חולק בזה ליתא לפע"ד ואדרבה מדברי כל הפוסקים לא משמע כן וברשב"א מפורש להדיא איפכא וכמ"ש לעיל ואין לעשות זה סניף אף לדבר אחר דלא כהמבי"ט ז"ל וכן מצאתי שהאריך בזה א' מגדולי דורנו הגאון ר' יוסף שאול שי' מלעמברג בס' י"ד שאול על הלכות נדרים סי' רכ"ח ס"ק כ"ב ע"ש והנה בסוף דבריו שם כתב וז"ל ובזה אמרתי דבר נחמד במה דפריך הגמרא נדרים ד' כ"ג האי נולד הוא ותמוה לי טובא להרא"ם וכ"ה ברמ"א לעיל דע"י פתח בחרטה דמעיקרא מהני וא"כ כאן יש לומר דמתחרט מעיקרא ע"י הפתח והוא קושי' עצומה לפע"ד ולפמ"ש א"ש דהרי בהך דשריא לנפשי' הקשו התוס' ב"ב שם הרי אינו מיפר לעצמו ונדחקו אמנם לפמ"ש א"ש דהא ע"י פתח הת"ח מיפר לעצמו ומעתה שפיר מקשי כיון דהפתח לא שייך דהוי נולד ורק סמכינן על החרטה ובחרטה א"י שוב להתיר לעצמו עכ"ל וע' מש"ש ס"ק י"ג וכ"ה בב"ח שם ס"ק ט"ז וכ"מ מדברי הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תקי"ט. וע' ברדב"ז ח"ב סי' קס"ז ויפה כתב בזה אלא דאכתי פש גבן לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל שגם הוא מחלק בפ"ו מה' שבועת בנולד בין כשנתחרט מעיקרא ובין כשלא נתחרט מעיקרא והרמב"ם ז"ל סובר שם שגם בפתח צריך חכם אפי' ת"ח. וא"כ תקשי לדידי' קושית הגאון הנ"ל מאי פריך הגמרא והרי נולד הוא דלמא נתחרט מעיקרא. אמנם לפענ"ד עפ"י מש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ז דהיינו טעמ' דמתחרט מעיקרא מהני משום דחרט' מעיקרא מהני אפי' בלא פתח וא"כ זהו דווקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה א"כ ודאי לא מהני מה שנתחרט מעיקרא כיון דלא הוי פתח דנולד הוא. והנה כבר הבאתי לעיל מ"ש הרא"ש ז"ל דר' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה. וא"כ שפיר פרכינן לדידי' האי נולד הוא דליכא למימר דר' ישמעאל בר"י נתחרט מעיקרא דהא כיון דסבר ר"י בר"י אין פותחין בחרטה לא מהני מה שנתחרט מעיקרא כיון דלא הוי פתח דנולד הוא. ויש בענין זה להאריך בדברי הב"י והד"מ סי' רכ"ח סק"ט ואכ"מ והנה הב"י בסי' רכ"ח כתב שמשמע לו מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שבועות שמפרש הך מחלוקת דפותחין בחרטה היינו אם החכם יפתח לו הפתח או החרטה. או שמעצמו צריך שיבא לב"ד ויאמר הפתח או החרטה וכמו שפי' רש"י ז"ל בנדרים דלא כמו שפירשו התוס' בעירובין ד' ס"ד בשם ר"ת ז"ל. וכ"כ הלח"מ שם. ומעתה ליכא לתרץ קושית הס' יד שאול כמ"ש. אבל אין דבריהם ז"ל מוכרחים לפע"ד. וראי' לזה דהא הסמ"ג לאוין רמ"א כתב נמי כלשון הרמב"ם ז"ל ואפ"ה הביא גי' ר"ת ופירושו בסתמא בלא שום מחלוקת וזה ראי' ברורה דלא כהב"י והלח"מ. ומעתה מה שכתבתי א"ש: ומעתה מה שהכריח הרב המאירי ז"ל מעובדא דר"ש ברבי דציער רבנן ודברים אלו נולד המצוי הוא. וכמו שהעתקתי לשונו לעיל. לפי מ"ש הרמב"ם והרא"ם ז"ל דכשנתחרט מעיקרא שרינן לי' אינו מוכרח דצער רבנן לדברים אלו הוי מצוי הא י"ל שנתחרט מעיקרא והרב המאירי ז"ל שהכריח כן אזיל לטעמי' דע"כ חולק על הרמב"ם והרא"ם ז"ל דהא הוא ס"ל דר' ישמעאל בר"י סבר פותחין בחרטה. וא"כ מוכרח דאין לחלק כדעת הרא"ם מדפריך הגמרא לר' ישמעאל בר"י וגם מה שמתרץ בס' י"ש לא א"ש לדידי' דהא הוא גורס בעובדא דר' ישמעאל בר"י ושריוהו רבנן וגם שהסכים שם דאין לחלק בין פתח לחרטה אלא דכולהו צריכין חכם. ועוד יבואר בזה להלן בפ' קרח בס"ד:

13 ריטב"א פתח ↗

בכור שקדושתו מרחם פי' ואפילו לר' יעקב דאמר מצוה להקדישו כדכתיב תקדיש לי"י אלהיך ההיא למצוה בעלמא אבל כי לא אקדשיה נמי קדוש מאליו כדאיתא בדוכתה:

13 נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

פתיחההנה בקנין חצר רבו הדיעות בטעם קנינו. שיטת הרי"ף בפ"ק דב"מ דחצר דגברא מטעם שליחות איתרבי וחצר דאיתתא מטעם ידה איתרבי ע"ש ולכאורה משמע מדבריו דחצר דאיתרבי גבי גניבה בין משתמרת ובין עומד בצדו הכל מטעם שליחות איתרבי דהא כתב זה ליתן טעם על הא דקטן לית ליה חצר משום דלית ליה שליחות ואי נימא דעומד בצידו מטעם ידו הוא גם קטן ליקני בחצר כשעומד בצידו: שיטת הר"ן דאפי' משתמרת ואינו עומד בצדו מטעם ידו הוא מטעם דכל דבר שהוא זכות לו בחצירו המשתמר הוא נותן וידו אריכא הוא והוכיח זה דאי מטעם שליחות הוא במציאה אמאי קונה הא במציאה לא מהני שליחות ע"ש בב"מ במשנה דראה אות' רצין וממילא מוכח ג"כ מכח הוכחה זו דגם באינו משתמרת ועומד בצידו מטעם ידו הוא: שיטת הרא"ש דעומד בצידו דהוא דומיא דידו בסמוכה מטעם ידו הוא ומשתמר מטעם שליחות. ולכאורה קשה על כל השיטות דלשיטת הרי"ף קשה חדא הוא דבב"מ י"א אמרינן בהדיא גבי ממון חצר משום ידו איתרבי ולא גרע משליחות אלמא דגם בממון איכא בחצר גם משום יד: ?ב קשה הא בר"פ הזורק מצריך לחצר דגניבה וחצר דגט ואי נימא חצר דגט מטעם ידו וחצר דגניבה מטעם שליחות וא"כ א"א למילף גט מגניבה דהא בגט לא שייך שליחות דאין חבין לאדם כמבואר בב"מ י"ב וא"צ להצריכתות דאמר התם: ?ג קשה הא הרא"ש הביא דברי הרי"ף דקטן לית ליה חצר משום דחצר דגברא מטעם שליחות משמע דס"ל כוותיה ובסוגיא דראה אותן רצין כת' דבעומד בצדו מטעם ידו הוא: ד קשה דאי הכל מטעם שליחות הוא א"כ עכו"ם דלאו בר שליחות הוא אין קונה לו חצר דהא אין שליחות לעכו"ם כמו לקטן ובע"ז ד' ע"א מוכח דאית ליה חצר דהא מקשה שם ותיקני ליה כליו וכלים מטעם חצר הוא כמ"ש הש"מ ד' ט' ובקצה"ח סי' קצ"ד כת' לחלק דבעכו"ם כת' רש"י הטעם בגיטין ך"ג בהא דאנן לדידהו לא הוי שליח משום דאיתקיש שליח לשולחו וכיון דחצר לא שייך גבי בן ברית לא שייך להקיש שליח לשולחו ולכך אית ליה חצר לעכו"ם מטעם שליחות משא"כ בקטן כתב רש"י ר"פ האיש מקדש הטעם בהא דאין עושה שליח לגדול משום דעיקר שליחות בגט כתיב דהוא רק בגדול מש"ה גם לחצר א"י לעשות לשליח ע"ש ולפע"ד הוא תמוה דדדאי גם בעכו"ם שייך הטעם שכת' דש"י גבי גט דכיון שעיקר שליחות בגט כתיב ובגט הוא רק בגדול ובישראל ולא בעכו"ם ולשיטת הר"ן שכת' דהכל מטעם יד הוא קשה דא"כ גם קטן יהי' לו חצר הואיל ואית ליה יד וכן קשה לשיטת הרא"ש דס"ל בעומד בצדו הוא מטעם יד א"כ קטן יקנה עכ"פ בעומד בצידו:לכן נלפענ"ד דבקטן ודאי חצר לאו מטעם יד הוא דבין לסברת הר"ן שכת' בחצר המשתמרת כיון דכל דבר שהוא זכות לו בחצר המשתמר הוא נותן מש"ה הוא ידו ובקטן כיון דלא שייך סברת הר"ן הנ"ל דקטן לאו בחצר המשתמרת הוא נותן דבקטן אבידה מדעת היא כדמוכח בב"ב פ"ז ולכך לא הוי יד בקטן וכן בעומד בצדו אף שהוא דומיא דידו בסמוכה מ"מ בקטן לאו יד הוא דהנה בגדול וישן בצדו מוכח מהר"ן בגיטין פ' הזורק במשנה דכנסי שט"ח זה דלא מהני בנותן בידה כשהי' ישינה משום דלא מינטר והא דאינה מתגרשת בחצר המשתמרת כשהי' ישינה בצדו משום דבעינן עומדת בצדו. ולפ"ז מוכח מדבריו דבממון בחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצידו קונה אפי' כשהוא ישן משא"כ במקום דבעינן עומד בצדו ישן לא חשיב עומד בצדו דבסמוך לחוד לא סגי דליהוי דומיא דידו רק שיהי' עומד בצדו ודעתו עליו לשומרו ולכך ישן לא חשיב עומד בצדו וא"כ ה"ה בקטן דלית ליה דעת כלל ואינו שומרו כלל לא חשיב עמידתו עומד בצדו. ועוד כיון דעיקר קרא דחצר בגניבה כתיב דהוא רק בגדול דקטן אינו קונה במציאה ובגניבה כיון דליכא דעת אחרת מקנה אותו ולכך לא חשיב עומד בצדו ידו רק בגדול וכעין שכת' רש"י בקידושין ר"פ האיש מקדש לענין שליח בקטן ע"ש משא"כ בקטנה דגזירת הכתוב הוא דחשיב ידה ע"י עמידתה בצידו אף דאין דעתה לשמור וקטן מקטנה לא ילפינן והא דתלה בש"ס הא דקטן לית ליה חצר משום דלית ליה שליחות ולא אמר בפשיטות משום דלא שייך גבי' לא משתמרת ולא עומד בצידו כמש"ל להר"ן צריך טעם זה משום מתנה דלא בעי עומד בצידו ולא משתמר משום דדעת אחרת מקנה אותו וא"כ גבי מתנה גם קטן היה לו לקנות לכך אמרו בש"ס הטעם משום דבמתנה בכה"ג ודאי משום שליחות הוא כמ"ש הר"ן הובא בש"מ ב"מ י"א בד"ה ורבים הקשו דחצר הוי שלוחו של המקבל משום דדעת אחרת מקנה אותו והוי גם כן שלוחו של בעל הממון עיין שם ולענין מתנה אמר דקטן לית ליה חצר כיון דבמתנה כה"ג מטעם שליחות וכיון דלית ליה שליחות לקטן לית ליה חצר ומאן דאמר דקטן אית ליה חצר סביב דילפינן קטן מקטנה והוי מטעם יד ולהרי"ף והרא"ש שכתבו דחצר דגברא מטעם שליחות איתרבי אף דבעומד בצידו מטעם יד הוא אין כוונתם רק על חצר המשתמרת ואינו עומד בצדו דומי' דחצר קטן שאינו שייך רק בחצר המשתמרת דהא קטן אפי' עומד כאינו עומד בצידו חשיב ובחצר כזה כתבו שפיר דחצר דגברא מטעם שליחות הוא וקטן כיון דלית ליה שליחות חצר נמי לית ליה רק בקטנה הוא גזירת הכתוב שיהי' עמידתה בצידו חשיב יד:ולפ"ז בעכו"ם להר"ן קנה בין משתמרת בין באינו משתמרת ועומד בצידו כיון דתרווייהו מטעם יד הוא רק במתנה דישראל קונה אפי' באינו משתמר ואינו עומד בצידו דהוא מטעם שליחות לא קנה עכו"ם הואיל ולית ליה שליחות ולהרי"ף והרא"ש לא קנה עכו"ם ע"י חצר רק בעומד בצידו דהוא מטעם יד אבל במשתמרת ואינו עומד בצידו דהוא רק מטעם שליחות לא קנה עכו"ם כנ"ל ברור. ולפ"ז נתיישבו כל הקושיות הנ"ל דלכל השיטות יש בחצר משום יד ומשום שליחות כמש"ל ועיין בראב"ד שהביא השיטה בסוגיא שם דמשמע דאיכא תרי ריבוים שכתב וז"ל ואיצטריך היקישא דיד כו' והקישא דשליחות ושפיר מצריך בגיטין בהא דאיצטריך ריבוי' דיד בגט כיון דכתיב בגניבה ג"כ יד ואי תיקשי הא איצטריך ריבוי גבי גט משום קטנה דלא שייך בגניבה דזה אינו דהא ע"כ הא דילפינן חצר בקטנה בגט ע"כ הוא כיון דצ"ל דהאי ונתן בידה דכתיב בגט דלאו ידה ממש הוא דהא רבי רחמנא ונתן מ"מ אלמא דידה היינו דשותה כמ"ש רש"י בב"מ דף י' בד"ה משום ידה ע"ש מוכח ממילא דאפי' בקטנה דהא קרא דנותן בידה על כל הנשים המתגרשות קאי אפי' בקטנה ולזה מקשה הש"ס כיון דכבר גילה רחמנא בגניבה דידו היינו רשותו נילף גט מניה וא"כ בגדולה ע"כ מתגרשת בחצר וא"כ ע"כ ידה דכתיב בגט ג"כ היינו רשותה וממילא גם בקטנה מתגרשת בחצר דהא קרא אכל הנשים המתגרשות קאי:והא דאמרינן בש"ס דילפינן מציאה מגט אף דבר"פ הזורק אמרינן דלא ילפינן מגט נראה דדוקא אלו לא היה כתיב כלל חצר בגניבה והיינו לומדין במה מצינו מגט ועל מה מצינו פרכינן מה לגט שכן בע"כ משא"כ כשיש בגניבה כלל ופרט דמרבינן כעין הפרט וכיון דחצר דקטנה יד הוא גבי גט שוב הוי חצר דקטנה כעין הפרט כיון דשוה ליד בגט אבל בקטן דלא מצינו על חצירו שם יד לא הו' כעין הפרט ולא ילפינן קטן מקטנה. והני תרי ריבוים שכתב הראב"ד אף דלא מצינו בקרא תרי ריבויי אפשר לו' דהוא מטעם דרש"י כתב דהריבוי הוא לגלות דידו היינו רשותו והקשה בשטה דא"כ למה לי הכלל ופרט ולפי הנ"ל א"ש דהכלל ופרט צריך לריבויי דשליחות אף במקום דלא הוי דומיא דידו ואתי שפיר נמי קושית התוס' ב"מ דף י' בד"ה ת"ל המצא תמצא דהא בגט ליכא כלל ופרט ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דבגט ליכא שליחות רק משום יד א"צ רק ריבוי א':ולפ"ז נתיישב מה שהעיר חכם א' אהא דר"פ הזורק דמשני מה לגט שכן בע"כ דנילף קידושין מגט מהיקשא דויצאה והיתה ואח"כ נילף גניבה מקידושין כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"א בד"ה מה לגירושין ע"ש ולפמ"ש א"ש דמקידושין ליכא למילף ידו בגניבה דבקידושין כיון דאיכא דעת אחרת מקנה מקודשת אפי' באינה משתמרת ואינה עומדת בצידה מטעם שליחות לרב פפא כמבואר באה"ע סי' ל' סעיף א' ע"ש וא"כ ליכא למילף יד בגניבה דהיינו בעומד בצידו באינו משתמרת דהוא רק מטעם יד בגניבה דשליחות ליכא באינה משתמרת משום דאינו דומה לשליח שהשליח משומר הוא כמ"ש הפוסקים משא"כ היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אמנם להנך דלא סברי הא דרב פפא תקשה כנ"ל וע"כ צ"ל בישוב זה משום דהרשב"א בקידושין ד' ס' כ' דלאו לכל אנפי מקשינן יציאה להוי' ע"ש ממיל' לא קשה קושיא הנ"ל: ולפמ"ש צדקו דברי רש"י ותוס' והר"ן שהביא הש"ך בסי' רמ"ג סק"י דקטנה ג"כ לא זכי בחצר המשתמרת כשאינו עומד בצדו כיון דלאו דומיא דידו הוא שאינו סמוכה ולא הוי רק מטעם שליחות ואין שליחות לקטנה ואף שהר"ן בעצמו כתב דחצר המשתמרת ג"כ מטעם ידו הוא מ"מ בקטן לא הוי יד כמש"ל רק דבקטנ' בגט רבי רחמנא מגזירת הכתוב דקני' מטעם ידו ובעינן דוקא דומיא דידה בסמוכה כנ"ל ברור: ולענין אי קונה בחצר כשהוא ישן כבר נתבאר לעיל בסמוך דבחצר המשתמרת שא"צ לעמוד בצידו קנה אפי' כשהוא ישן משא"כ באינו משתמרת דצריך עומד בצידו וכשהוא ישן לא חשיב עומד בצידו כמ"ש הר"ן בגיטין במשנה דכנסי שט"ח: ולענין אי יש חצר להקדש הנה המ"א בא"ח בסי' קנ"ד סק"ג הביא בשם אגודה וז"ל מצא דבר בבהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דחצר בהכ"נ קונה להקדש דאין יד להקדש ע"ש ובאגודה למד דין זה מהקדיש בור ונתמלא מים דאין מועלין במה שבתוכן והוא מטעם דאין יד להקדש ע"ש אמנם הרמב"ן ב"ב דף ע"ט כ' די"ל דהקדש קנה לה רק שאין מעילה בזכייתה ע"ש והיינו דאין מעילה רק כשהוקדש ע"י ישראל דכתיב מקדשי בני ישראל ואפי' להתוס' דפליגי בזבחים דף מ"ה וס"ל דמועלין בקדשי עכו"ם בקדשי בד"ה מ"מ כשהקדיש שלא ע"י אדם כלל אין מועלין בו אלמא דס"ל לרמב"ן דיש יד להקדש והנה בתיו"ט פ"ג דמעילה תמה על הא דאין יד להקדש דניהו דאין יד להקדש הא מ"מ יש שליחות להקדש דהא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וחצר מטעם שליחות הוא ע"ש ועיין בקצה"ח בסי' זה ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התיו"ט דהא הנ"י בב"מ במשנה דראה אותן רצין כתב דבמציאה א"א לזכות בחצר מטעם שליחות דמגביה מציאה לחבירו אפי' עשאו שליח לא קנה משום דבממון בעינן שליחות של בעל הממון ע"ש בנ"י וגם משום דבמציאה הוי חוב לאחריני לא מהני שליחות ואינו קונה רק מטעם יד והואיל ואין יד להקדש לא קנה חצר בהקדש במציאה ואפי' למה שהביא בש"מ בשם הר"ן בב"מ דף י"א דזכה גם במציאה בחצר מטעם שליחות מדרבנן מ"מ אפשר דלא תיקנו רק בהדיוט כמו שתיקנו ד' אמות כדי דלא ליתי לאנצויי ובהקדש לא שייך זה: אך הא קשה דהא מצינו ג"כ יד להקדש דהא כתב הש"ך בסי' רנ"ה דאין שאלה בהקדש באתי ליד גזבר מטעם דהגזבר קונה במשיכה ע"ש אלמא דיש יד להקדש והגזבר יד הקדש הוא וא"כ מה"ת לא יקנה במציאה ומוכח לכאורה כדעת הרמב"ן הנ"ל דיש יד להקדש אמנם נראה דצדקו דברי האגודה וליכא מחלוקת כלל בין האגודה להרמב"ן דמציאה לא מהני יד הגזבר כיון דגזבר גופיה מטעם דשליח דרחמנא הוא ובמציאה לא מהני שליחות מטעם שכתב הר"ן דבממון בעינן שלוחו של בעל הממון וגם משום שהוא חב לאחריני וכשם שלא עשאו רחמנא שליח לשום אדם לזכות לזה ולחוב לאחריני כך לא עשאו שליח לזכות להקדש ולחוב לאחריני ובזה מודה הרמב"ן ואף דהר"ן בנדרים דף ל"ד כתב גבי ככר של הפקר המונח בחצירו של אדם דיכול לזכות ע"י חצירו להקדש שאני התם דהדיוט מזכה ע"י חצירו להקדש דשייך גבי' מיגו דאי בעי זכי לנפשי' ע"י חצירו זכה נמי להקדש ע"י חצירו משא"כ ע"י חצר דהקדש אין ההקדש זוכה מטעם הנ"ל והרמב"ן מיידי בבור ונתמלא מים ובשובך ונתמלא יונים דאין כאן חב לאחריני דהא אי לאו בירא ושובכא דהקדש לית כאן מים ויונים וההקדש גורם להמים ויונים שיבואו ולזה הוי שפיר הגזבר יד דהקדש ושלוחא דרחמנא וגם בהפקר א"צ שליחות של בעל הממון דהא ליכא בעל הממון כלל משא"כ במציאה דכ"ז שלא אתי ליד זוכה לא יצא מרשות הבעלים ולכך בעינן שליחות מבעל הממון דוקא ולזה א"ש המשנה דפ"ו דשקלים במצא מעות בהר הבית דהמעות חולין ולא זכה בהם הקדש שרימז לזה המ"א שם ע"ש ול"ק כלל מזה לשיטת הרמב"ן הנ"ל דבמציאת ממון הרמב"ן מודה דאין יד ושליחות להקדש אבל אם מזכה א' דבר א' להקדש ודאי דאפי' לא מסרו להגזבר רק לחצר הקדש בפני הגזבר דהקדש זוכה בו דהגזבר יד הקדש הוא והחצר זוכה מטעם שליחות כמו שר"ג זיכה המעשר עני ע"י ר"ע שהיה יד עניים ע"י שהשכיר החצר להעניים כמבואר בב"מ י"א וכן בנותן מתנה להקדש ודאי קנה ע"י חצר של הקדש דאיכא שליחות מבעל הממון וגם ליכא משום חב לאחריני ולכך זכה בו הקדש. ומה שהקשה הקצה"ח על האגודה דהא בהכ"נ חצר השותפין הוא נראה לפענ"ד דמ"מ הוצרך האגודה לטעם דאין יד להקדש דכיון ששיעבדו הקהל הבית לצורך הקדש של בהכ"נ לא גרע מחצר המושכר להקדש דהא חצר המושכר קונה לשוכר והגזבר יד הקדש הוא ורוצה לזכות לצורך הקדש וגם דעת שכינה איכא לכך הוצרך האגודה ליתן טעם להא דהמוצא מציאה בבהכ"נ ובבהמ"ד דהרי הוא שלו דאין ההקדש זוכה בו מטעם דאין יד להקדש גם מה שהקשה הקצ"הח בהא דאמר בשבועות דף כ"ד גבי יש אוכל אכילה אחת דמוקדשין אית להו שאלה ואמאי הא העזרה חצר הקדש הוא וזוכה להקדש ע"ש ומזה הוכיח דאין חצר להקדש ולפענ"ד אין מזה ראיה דודאי לענין שלא יהיה המקדיש יכול לחזור בו גם כן הוי הקדש תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני זכיה מטעם שליחות כמבואר בגיטין דף י"א לענין שיחרור עבד וגם בעינן בממון שליחות של בעל הממון ובעי' שיאמר דוקא זכה אבל ודאי היכי דל"ש חב לאחריני ולא שליחות של בעל הממון ודאי יש חצר להקדש אך בפשיטות היה לו להקשות דהא הש"ך בסי' דנ"ה כתב דאחר שבא ליד הגזבר דאין בו שאלה שוב דמשיכת הגזבר הוי כמו משיכה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שמסרו לכהנים שלוחי ררחמנא ושחטו וזרקו מה"ת יהיה מהני בו שאלה אמנם גם הא ל"ק דבאמת כתבו התוס' בכריתות דף י"ג בד"ה ארבע חטאות דאין שאלה אחד שחיטה וזריקה וע' בבה"ז שם שתמה דהא בשבועות שם אמרינן על משנה זו דיש אוכל אכילה אחת דלא קתני מידי דאית ביה שאלה פריך והרי מוקדשין דאית ביה שאלה וקתני וכו' אלמא דיש שאלה אחר שחיטה וזריקה ע"ש ובאמת לק"מ דבשבועות כוונת הש"ס דלא חשיב מידי דמצינו בו לפעמים שאלה ובהקדש היה עכ"פ אפשר בשאלה קודם שחיטה ולא קתני רק מידי דא"א בו שאלה כלל ופריך שפיר דהא מוקדשין אית ביה שאלה וקתני ומוקי לה בבכור אבל בכריתות דאמר התם אקדשי' מיגו דאיתוסף איסור וכו' דלשיטת הש"ס זו א"א לאוקמא בבכור כמו שהוכיחו התוס' שם וע"כ ל"ל דלא חשיב שבועה משום דעדיין אפשר בשאלה דעל השבועה אפשר בשאל' לעולם משא"כ בהקדש אף דהי' אפשר בשאל' מ"מ עכשיו אחד שחיטה א"א בשאל' ולא קתני וסוגיא דשבועות וסוגיא דכריתו' מתחלפו' דבשבועות ס"ל דלא חשיב במתני' אפילו דבר שהיה אפשר בשום פעם בשאלה ובכריתות ס"ל דלא חשיב רק מידי דאפשר עדיין בשאלה מה שא"כ הקדש דלא אפשר בשאלה עכשיו לא חשיב וא"ש כנ"ל:ובענין חצר המושכר אי קונה לשוכר או למשכיר עיין סי' שי"ג מבואר דחצר המושכר קונה למשכיר אף ע"פ שהיא שכורה ביד אחרים ותמה הסמ"ע דהא בסי' ר"ס סעיף ד' פסק המחבר דכשהמשכיר והשוכר דרין ביחד ונכנס לתוכו צבי שבור דזוכין בו שניהם ע"ש ולפענ"ד נרא' לחלק בחצר המושכר דאף דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ חצר המושכר אינו קונה לשוכר רק כשהוא מדעתו של המוכר ואמר שיקנה לו חצירו השכור לו אבל כשבא מציאה לתוכו שלא מדעת השוכר קנוי הוא לבעה"ב והטעם נראה דודאי חצדר המושכר מיקרי ג"כ ידו של השוכר מטעם שכ' הר"ן הובא בנ"י במשנ' דראה אותן רצין דכיון שכל מה שהוא זכות לו מניח בתוכו חשיב כידו וא"כ ה"ה חצר המושכר כיון שהשוכר מניח כל מה שיש לו בתוכו הוי כידו אך מ"מ כיון דגוף החצר של המשכיר והוא יד המשכיר רק שהשוכר שכרו הוי ממש כשוכר יד בעה"ב ומבואר בסי' ר"ע סעיף ג' בשוכר פועל דהוי כשוכר ידו למלאכתו והדין הוא דמציאת פועל לעצמו וע"ש בטור וב"י הטעם משום דלאו להכי אגריה וכן הדין בבתו הקטנה דמציאת' לאביה משום דבתו הקטנ' כחצר וכיד אביה דמיא ואם שכר א' לבתו הקטנ' מ"מ מציאת' לאביה והוא מטעם כיון דאפילו שכר ליד אביה ממש מציאתו לעצמו א"כ ה"ה אם שכר בתו דהוי כשוכר ידו דמציאת' לאביה והוא ג"כ מטעם משום דלאו אדעתא דהכי אגדיה ומש"ה נמי בשוכר חצר של בעה"ב ונכנס מציאה לחצר שלא מדעת השוכר המציא' לבעל החצר מטעם שכ' הש"ך בסי' שי"ג דמיידי שלא מדעתו של השוכר המציא' של בעל החצר משא"כ בסי' ר"ס דמיירי בצבי שבור וגוזלות שלא פרחו וכ' הסמ"ע בסי' רס"ח סקט"ו דבצבי שבור בעינן שיאמר שיקנה לו שדהו ומבואר בסי' ר"ע דאם שכר פועל לכל מלאכ' שיצטרך והראהו ללקט מציאות דהמציא' של בעה"ב ועיין בטור דה"ה בעבדו העברי כשהראהו ללקט מציאות והוא מטעם דיד פועל ועבדו כיד בעה"ב וקנה אפי' למאן דאמר המגבי' מציא' לחבירו לא קנה חבירו כמבואר בב"מ דף י' ע"ש מש"ה בשכירות בית וחצר כשרא' מציא' שנכנס להחצר ואמר תקני ליה הוי ממש כהראהו ללקט מציאות דמה לי אם שכר ידו של בעה"ב והראהו ללקט מציאות דהוא של שוכר והכא נמי אם שכר חצירו של בעה"ב דהוי כשוכר ידו של בעה"ב וראה את המציא' הנכנסת ואמר יקנה לי שדי הוי ממש כהראהו ללקט מציאות דהמציא' של השוכר וא"ש הא דנקט בסי' ר"ס צבי שבור וא"ש ג"כ הא שהקש' הראב"ד על הרמב"ם שפסק דחצר המושכר קונה למשכיר מהא דחצירו מושכר לו בב"מ דף י"א דאלמא דהשוכר קונה ע"י חצר המושכר לו וגם אנן קיי"ל כן כמבואר לעיל בסי' קצ"ח סעיף ה' בשם הרמב"ם דאם הי' ביתו של מוכר מושכר ללוקח והחפץ מונח בתוכו דקנ' המטלטלין מדין חצר אף שהרמב"ם והמחבר בסי' שי"ג כתבו דחצר המושכר קונ' למשכיר ולא לשוכר והוא מטעם זה דמה שהשוכר רוצה שיקנ' לו חצירו המושכר לו קונה החצר להשוכר אבל להיפך כשחצירו של לוקח מושכר למוכר והחפץ מונח בהחצר המושכר אין החפץ נקנה להלוקח המשכיר מחמת שמונח בחצירו המושכר להמוכר דלא נקרא חצירו של המשכיר שיקנ' החפץ ע"י דדוקא נגד מציא' דלאו אדעתא דהכי אגרי' נקרא החצר חצירו של המשכיר כיון שלא שכרו השוכר לזה משא"כ לשאר חפצים ששכרו השוכר לאלו החפצים ואדעתא דהכא אגרי' נקרא נגד אלו החפצים שהניח השוכר שהוא המוכר לתוכו חצירו של השוכר אמנם בתשובת מהרי"ט סי' ס"ה ח"א כתב דקנה המשכיר דנקרא חצירו של המשכיר ובסי' קצ"ה סעיף ה"ו מבואר להיפך גבי אם הי' חצירו של לוקח מושכר למוכר דקונה מטעם מעות ולא מטעם חצר עיין שם ואחר כך הגיע לידי ס' מחנה אפרים כתב גם כן כדברי לחלוק על מהרי"ט מטעם אחר והוא משום דכל הקנא' בעינן הוצאה מרשות לרשות וכיון שהוא שכור' למוכר עדיין לא יצאו החפצים מרשות המוכר אבל כשהן ברשות מוכר והשכיר מקומן יצא מרשות מוכר לרשות לוקח כיון שהקרקע יצא מרשותו לחצאין לקנין פירותיו עיין שם ולפענ"ד נראה דעיקר הטעם הוא הטעם שכתבתי:וחצר המושכר הוא לאו דוקא וה"ה אם שאל לו החצר דשאל' ושכירות קונין דתרוייהו יש בהן קנין פירות כדמוכח בעירובין דף ל' בד"ה ולא ידענא שהקשו דלמה להם לקבל שכר לשיילה האי איתתא בק"ס אלמא דחצר השאול ג"כ קונ' לשואל ואף דבפועל בעינן דוקא בשכר כמבואר בש"ך סימן ק"ה גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני רק בשכר אבל בחנם לא הוי כשואל גופו שיהי' לו דין פועל דשאני פועל שאין לו דין עבד רק כשמשכיר עצמו בשכר דבחנם יכול לחזור בו אפי' בדבר האבוד כמבואר לקמן סי' של"ג סעיף ד' בהג"ה ע"ש וגם השוכר יכול לזכות לאחר ע"י חצירו המושכר לו דחצירו הוא לגמרי רק לענין מציא' דשלא מדעתו לא הוי שלו משום דלאו אדעת' דהכי אגריה: ובענין אם המפקיד הקנה להנפקד דבר המופקד אצלו שכתב הט"ז בסי' קפ"ט דאין הנפקד קונה מטעם חצירו ומוכיח לה מהא שכ' הרשב"ם בב"ב פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מונח שם הוי רשות המפקיד עיין שם ובמהרי"ט ח"א סימן ס"ה דחה זה מכמה טעמים.א דבמה קנה המפקיד לרשות הנפקד הא בעינן כסף או חזקה.ב בלא ייחד לו מקום אין מקום זה קנוי לו כלל.ג כיון דמקנ' לו הפקדון הרי חצירו ומתנתו באין כא' ונקנ' להנפקד ע"ש והדין עמו ובקצות החושן סי' קפ"ט רצה לסתור ראיות המהרי"ט ולי נראה רהעיקר כמהרי"ט דמ"ש בקצה"ח לסתור ראיה א' של מהרי"ט דלשאל' לתשמיש קונה בתשמיש עמ"ש בסי' קצ"ב דלענין שיהי' חצירו לקנות על ידו לא מהני שאלה לתשמיש עד שיהי' לו קנין ממש בגוף החצר ע"ש גם מ"ש נסתור ראיה הב' דאף דלא ייחד לו מקום כיון דאושליה מעיקרא לכל מקום שיניחו כל מקום מקומו הוא ג"כ לאו סתיר' היא דמ"מ כיון שיש רשות להנפקד להוציאו ממקום זה ולהניחו במקום אחר מיקרי מקום זה חצירו של הנפקד גם מה שכתב לסתור טעם הב' שא"י המפקיד להקנות להנפקד המקום ליתא דודאי המפקיד יכול לבטל ולמחול להנפקד שלא יהי' שום חיוב עליו ולהחזיק הפקדון בביתו בדיבור בעלמא ואין זה צריך ראיה לכן העיקר כמהרי"ט וגם בקצה"ח גופיה מביא ראיה ברור' במהרי"ט מקידושין דף מ"ז דהמקדש אשה בפקדון שיש לו בביתה דמקודשת ע"ש וראי' ברור' היא ולענין אי קונין זה מזה בחצר השותפין עמ"ש רסי' קע"ו:פרטי דינים היוצאים מהפתיחהחצירו של אדם שאינו משתמר ועומד בצדו לכ"ע הוא מטעם יד כיון שהוא דומיא דידו בסמוכה ודוקא בגדול אבל בקטן לא חשיב עומד בצדו יד כיון דבגדול ובישן בצדו לא קחשיב יד משום דאין דעתו לשמור וקטן שאין לו דעת כישן דמי ובקטנ' אף דג"כ אין לה דעת מ"מ כיון דבגט גזה"כ הוא דחשיב חצירה ועומדת בצדה יד לכן גם בממון חשוב חצירה ועומדת בצדה יד וכיון דבגדול עומד בצדו מטעם יד שהוא מש"ה עכו"ם ג"כ קונה בחצירו כשהוא עומד בצדו כיון דיש לו יד ויש לו דעת לשמור ל"ד לקטן:חצר המשתמר ואינו עומד בצדו להרי"ף והרא"ש מטעם שליחות הוא ולכך בין קטן ובין קטנה ובין עכו"ם לא קנה בחצר המשתמר בלא עומדת בצדו הואיל ואין להם שליחות והש"ך בסי' רמ"ג חולק וס"ל דקטנה קונה בממון בחצר המשתמרת ואפילו בלא עומדת בצדו והעיקר כרוב הפוסקים ולהר"ן אפילו בחצר המשתמרת בגדול בדבר שהוא זכות לו מטעם יד הוא כיון דכל דבר שהוא זכות לו בחצירו המשתמר הוא נותן וכידו אריכת' דמי ולדידיה קונה בעכו"ם אפילו בחצד המשתמרת ואינו עומד בצדו כיון דמטעם יד הוא ועכו"ם אית ליה יד:אמנם בקטן וקטנה דלא שייך גבייהו טעם הר"ן הנ"ל דקטן וקטנ' לאו בחצר המשתמרת הם נתונים דלאו בני שמיר' נינהו דכל מה שבידם חשיבי אביד' מדעת וגם אין שליחות להם ולכן אף הר"ן מודה דאינן קונין בחצר המשתמרת בלא עומדת בצידה וחצר המשתמרת קונה בגדול אפי' בישן כיון דהחצר מצד עצמו משומר הוא אבל בחצר שאינו משתמר דבעינן עומד בצדו ישן לא חשיב עומד בצדו ולא קנה:חצר שאינו משתמר ואינו עומד בצדו לשיטת הרי"ף והרמב"ם לא פסקו כר"פ בב"מ י"א לא קנה כלל אפילו במתנ' ולהרא"ש ור"ן שפסקו כר"פ קונה במתנה מטעם שליחות כיון דאיכא דעת אחרת מקנ' מש"ה קטן וקטנה ועכו"ם דלאו בני שליחות נינהו לא קנה וע"ב סקע"ו דהא דחצר קונה אפי' שלא מדעת בכל גוונא לא הוי רק מטעם שליחות ולכך קטן וקטנה ועכו"ם דלאו בני שליחות נינהו לא קנה:חצר הקדש אי זוכה להקדש ע"ב דבמציאת ממון לא קנה חצר להקדש אפילו להרמב"ן בב"ב ע"ט דס"ל דיש יד להקדש מ"מ היינו דהגזבר יד הקדש הוא והגזבר גופי' שלוחא דרחמנא הוא ובמציא' דאית בה חב לאחרים לא מהני ביה שליחות ועוד במציא' כיון דכל כמה דלא אתי לידו לא יצא מרשות בעלים ובממון בעינן שלוחו של בעל הממון ולכך לא קנה החצר להקדש במציא' אבל הקדיש בור ונתמלא מים ובשובך ונתמלא יונים כיון דאי לאו בורו ושובכו של הקדש לא הי' כאן מים ויונים אין כאן חב לאחרים וגם הפקר לית ליה בעלים כלל ולא שייך שלוחו של בעל הממון כלל ולכן קנה החצר להקדש לכ"ע במתנ' להקדש כיון דאתי לחצר כשבא לחצר הקדש זכה בו ההקדש כיון דאיכא שליחות מבעל הממון וגם ליכא חב לאחרינא וכן אם א' מזכה ע"י חצירו להקדש דבר הפקר המונח בחצר שלו קנה הקדש מטעם דאי בעי זכי לנפשי' זכה נמי להקדש קדשים שנמסרו ליד הגזבר אפי' שאלה לית בהו דהוי כמו משיכ':חצר ששכרו או שאלו בקנין להשתמש בו הוי חצירו וידו של שוכר ודמי ממש לשוכר פועל כמו שהשוכר פועל המציאות לפועל מן הסתם משום דלאו אדעתא דהכי אגרי' רק אם הבעה"ב אומר לפועל שיזכ' המציא' בשבילו אז המציא' לבעה"ב ה"נ כששוכר חצירו של חבירו דהוי כשוכר ידו של חבירו למלאכתו המציא' שמונח בחצר הוא של המשכיר מן הסתם מטעם הנ"ל דלאו אדעתא דהכי אגרי' אם לא כשהשוכר רואה את המציא' שנכנס לחצר ואמר יזכה לי אז המציא' להשוכר ומכ"ש כשא' מהם נתן מתנ' להשוכר ואפילו אם המשכיר עצמו נותן מתנ' לשוכר בחצירו המושכרת לו ודאי דקונ' השוכר ע"י חצר וכן יכול השוכר לזכות לאחרים ע"י חצר המושכרת לו אבל כשהשוכר נותן מתנה להמשכיר ומניחו בחצירו המושכרת לו אין המשכיר קונה ע"י חצירו כיון שהיא מושכרת לו:כללא דמילתא חצר המושכר והמושאל הוא ממש כידו של השוכר והשואל מטעם שכתב הר"ן:משומר לדעת המוכר. עש"ך סק"א שתמה על דיעה זו דהא בקידושין דף כ"ז קאמר סתמא דהש"ס מהא דר"ג בעישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע היה מטעם אגב ואי איתא לדרב פפא ל"ל טעמא דאגב ת"ל דקנה מטעם חצר אלמא דלית הילכתא כר"פ ע"ש ונלפע"ד ליישב דבהא דעישור שאני עתיד למוד אף דאיתא לדר"מ וקני מטעם חצירו מ"מ בעינן ג"כ לטעמא דאגב דנהי דבמעשר שנתן לר"י אפשר לומר דהקנין היה מטעם חצירו מ"מ בהא דמעשר עניים שנתן לר"ע כדי שיזכה בו לעניים א"א לומר כלל ומטעם חצר דלא מיבעיא לדעת הכ"מ ברמב"ם פ"ד מהלכות מכירה הלכה ו' דברשות המופקדים אצלו לא מהני שיקבל עליו הנפקד ויזכה להלוקח ע"י חצירו עד שהלוקח ישכור את מקומו של הנפקד בודאי לא היה ר"ע יכול לזכות לעניים ע"י חצירו ששכר אצל ר"ג אלא אפי' להמגיד שם דיכול הנפקד לזכות על ידי חצירו להמקבל מ"מ הא כתב הש"ך בסי' קכ"ה ס"ק ל"ב דכשלא הגביהו הנפקד לזכות להמקבל ובא לזכות ע"י חצירו בעינן דוקא שאחר שאמר הנותן להנפקד זכו בשביל פ' בעינן נמי שיאמר הנפקד אח"כ יזכה חצירי להמקבל וכיון דלא קתני במתניתין שאמר ר"ע אח"כ יזכה חצירי להעניים כמו דקתני שם במתני' וקבלו שכר זה מזה אלמא דבאמירת ר"ג במה שאמר לר"ע שיזכה בו להעניים לחוד סגי וזה א"א מטעם חצר וע"כ צ"ל שהקנה לעניים מטעם אגב וכל הוכחות הש"ס בקידושין לא היה רק מהמעשר עני שנתן לר"ע משא"כ בכ"מ בהא דר"פ דאמר שהוא מטעם חצר הוא רק בהא דמעשר שנתן לר"י בעצמו והי' יכול לזכות בו מטעם חצר ובהא לא היה יכול לומר מטעם אגב מטעמא דאמר התם דט"ה אינו ממון לקנות באגב ואפ"ה היה יכול ר"ג להקנות להעניים המעשר עני באגב אף דט"ה אינו ממון דהנה לכאורה קשה בהא דט"ה אינו ממון דהא בפסחים מ"ו סבר ר"י דאף דט"ה א"מ מ"מ חשיב ממונו משום דאי בעי מיתשל עליה והוי לגמרי ממונו א"כ ה"נ יהיה חשיב ממון לענין לקנות באגב מטעם הואיל ואי בעי מיתשל אך יש לחלק דמטעם הואיל לא חשיב ממון רק גבי חמץ דהא אפי' גורם לממון חשיב ממון גבי חמץ משא"כ כשאר דברים כמו כן י"ל דמטעם הואיל ואי בעי מיתשל עליה לא חשיב ממון רק לגבי חמץ ולא לענין שאר דברים ועוד דכיון דהמקבל א"י ליתשל עליו לא הוי ממון לגביה כיון שהמקבל אין לו בו אלא ט"ה דלאו ממון הוא. אמנם בש"מ כתב במעשה דר"ג דהתבואה היה עדיין טבולה למעשר ונתן לר"י המעשר ומה שעתיד להפריש ובלא זה ל"ק דהא בלא"ה טבל הוא ולא נתן לו רק מה שעתיד להפריש והרי בע"כ יצטרך להפריש ויהיה שייך לר"י ול"ש לומר אי בעי מיתשל עליו נמצא שלא יהיה לו במה שעתיד להפריש רק ט"ה וט"ה א"י להקנות באגב ולכאור' קשה דנהי דט"ה לאו ממין דל"ש גביה אי בעי מיתשל מ"מ הא הטבל שוה להסיק תחת תבשילו או לשאר הנאות וממון גמור הוא דז"א דבטבל הטבול לתרומ' ולתרומת מעשר אסור בהנאה של כילוי ומטעם דילפי' מהיקש כמבואר בשבת דף ך"ו דכתיב את משמרת תורומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' טהורה וא' טמאה ואיתקש תרומה טמאה לטהור' מה טהורה ההיתר שבה דהיינו אכילה אינו מתחיל אלא משעת הרמה אבל בטבל' אסורה בהדלקה והדר מקשינן טהור' לטמאה שיהיה אסור בהדלק' ובהנאה של כילוי בטבלה וע' במל"מ פ"ב מהל' תרומות הי"ד וכיון דהנאה של כילוי אסור ממילא לית בהתרומות מעשר דין ממון רק משום ט"ה דאית ביה ושפיר קאמר דט"ה לאו ממון לקנות באגב ולפ"ז גבי טבל למעשר עני שהקנה ר"נ לר"ע דהנא' של כילוי מותר גבי מעשר עני דל"ש בזה ההיקשא דאת משמרת תרומותי וא"כ טבל של מעשר עני ממון גמור הוא דחזי אצלו להדלקה ולשאר הנאות של כילוי שפיר יכול להקנות באגב ומזה היה הוכחת הגמרא בקידושין משא"כ טבל הטבול לתרומת מעשר דהנא' של כילוי אסור בה ולית ביה רק משום ט"ה שפיר קאמר דט"ה א"י לקנות באגב והוצרך ר"פ לו' דהוא מטעם חצר:

« שבועות כ״ד ע״א שבועות כ״ה ע״א »